החלטה בתיק ה"פ 34544-01-13

לפניי בקשה לסעדים זמניים שעניינה איסור על המשיבים לאפשר לאחר להפעיל מסעדה בשטח שבשליטת המשיבים.

1.         המבקשים מצויים מזה כשנתיים במגעים עם המשיבים השונים לשכירת מסעדה ובית קפה בבניין שבו שוכן המכון הצרפתי (מי שהוגדר כמשיב 3; להלן: המכון)). לשיטתם המגעים הבשילו מספר פעמים כדי הסכם מחייב, הן בשנת 2011, הן בקיץ 2012, אך הסכם פורמלי - לא נכרת. בחודש נובמבר 2012 הגיעה לאזני המבקש 1 "שמועה" כי המשיבים החליטו לפעול לעריכת מכרז להשכרת העסק ולא להשכירו למבקשים. בשיחה עם שגריר צרפת בישראל שעמו עמד המבקש 1 בקשר אומתה השמועה, לטענת האחרון, וביום 12.12.12 שלח בא כוחו מכתב התראה לעורכי דינם של המשיבים שעמם התקיים המו"מ. ההתראה נדחתה ביום 13.1.13 ומכאן התובענה לסעדים הצהרתיים שהעיקרי שבהם הוא כי העסק הושכר למבקשים.

2.         בגדרי התובענה עתרו המבקשים לצו מניעה זמני ולצו במעמד צד אחד שיאסור על השכרת הנכס לאחר עד להכרעה בתובענה. כתובתם של המשיבים צוינה כמשרד עו"ד קניגסברג-דרזי, מי שניהלה עמם את המגעים. בהחלטתי 17.1.13 קבעתי כי אין מקום למתן צו במעמד צד אחד. כן קבעתי כי המבקשים ימציאו את הבקשה וההחלטה למשיבים, תוך שלעת הזו ייעשה הדבר באמצעות באת כוחם, אשר תבאר את כוחה לקבל כתבי בי-דין בשם המשיבים.

3.         ביום 23.1.13 הודיעו באי כוחם של המשיבים (לצורך הגשת אותה הודעה) כי לשיטת מרשיהם המצאת כתבי בי הדין במשרדה של עו"ד קניסברג-דרזי אינה מהווה המצאה כדין וכי המבקשים מנועים אפוא מלסטות מהוראות חוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט-2008 (להלן: חוק החסינות), הקובעות כי המצאת כתבי בי דין תיעשה באמצעות משרד החוץ - למשרד החוץ של המדינה הזרה (סעיף 13 לחוק). לאחר הבהרות שנמסרו (בסוגיית ההמצאה ואישיותו המשפטית של המשיב 3, אך לא ביחס לעניינים העומדים על הפרק), חיוו המבקשים עמדתם כי אין כל פסול בהמצאה שבוצעה, ובכל מקרה, אפילו יש לנקוט בהליכים לפי חוק החסינות, הרי שלעת הזו יש ליתן צו אף בלא תגובת המשיבים.

4.         דין הבקשה - להידחות. מבחינה משפטית אין חולק לעת הזו כי המשיב 3 אינו בעל אישיות משפטית נפרדת, כי אם אורגן של השגרירות, היא המשיבה 2. אין צורך להוסיף ולהעמיק חקר בשאלה, שאינה פשוטה תמיד, האם יש לראות בשגרירות כבעל אישיות משפטית נפרדת מזו של המדינה, שכן מבחינה פרקטית ספק אם יש חשיבות לקיומה של הבחנה בין השניים. חוק החסינות חל הן על המדינה והן על בעלי תפקיד רשמיים המייצגים אותה, ואין חולק לעת הזו כי השגרירות עונה להגדרה האמורה. מכאן שההמצאה למשיבים 2-1 גם יחד אמורה להיעשות על פני הדברים בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החסינות - באמצעות משרד החוץ, למשרד החוץ של המדינה הזרה. יודגש: חוק החסינות מבאר שבעניינים מסחריים אין למדינה הזרה חסינות מפני תביעה (סעיף 3 לחוק), אולם אין משמעות הדבר שניתן לעקוף את הוראות חוק החסינות מבחינת המצאת כתבי בי-הדין. בהיעדר ידיעה על הסמכה מפורשת של עו"ד קניגסברג-דרזי לקבלת כתבי בי דין בידה חרף הוראות חוק החסינות, אזי דומה כי אין למבקשים דרך לעקוף הוראות חוק אלה בכל הקשור להמצאת התובענה, ואף לא לקצר את הדרך לבירור הבקשה לסעדים זמניים.

5.         הוספתי ובחנתי האם יש מקום למתן סעד ארעי עד שתושלם ההמצאה כנדרש בהוראות חוק החסינות, או סעד זמני עד לבירור התובענה בהיעדר תגובה עד הנה מצד המשיבים, ומסקנתי בשני עניינים אלה היא בשלילה.

מבחינת מאזן הנוחות, נזקי ההסתמכות או הציפיות הנטענים של המבקשים שהם תולדה של המגעים עם המשיבים הם נזקים בני פיצוי כספי, ואין טוען כמובן לחשש ליכולתה של הרפובליקה הצרפתית הגדולה לעמוד בתשלום, אם תחויב בו בסופו של יום. מן העבר האחר, מתן צו מניעה זמני משמעו מניעת אפשרות מן המשיבים להשכיר את הנכס משך תקופה ממושכת עד לסיום בירור התובענה, הכל על מנת שיתברר אם אכן צדקו המבקשים בטענתם כי נכרת הסכם מחייב בין הצדדים.

אשר ל סיכויי התובענה, אלו אינם נראים מבטיחים דיים לכאורה, בשלב הנוכחי. הטענה לכך שנכרת הסכם מחייב בין הצדדים בלא שנחתם - מוקשית. הצדדים החליפו שמונה גרסאות. ניתן להבין שהמבקשים טוענים כי כבר אחרי גרסה מוקדמת יותר, בשנת 2011, נכרת הסכם מחייב, והנה לא עלתה מפיהם בזמן אמת כל טענה כי כך אירע. ושוב, המבקשים מזהים בחילופי תכתובות בפער של כשלושה חודשים בין האחת לרעותה בראשית מאי 2012 ובסוף יולי 2012 משום גיבוש של הסכם מחייב, אף שאין לכך כל אינדיקציה ברורה מן המכתבים המלווים הקצרצרים. בכל מקרה, קיים קושי רב בטענה כי נכרת הסכם מחייב נטול חתימות עם מדינה זרה, כאשר למבקש להתקשר עמה אמור לכאורה להיות ברור שהסכם יחייב לאחר שיתקבלו כל האישורים הנדרשים לכך וההסכם ייחתם בפועל בידי הגורמים המוסמכים. ביטוי מפורש לכך ניתן למצוא במקרה דנן בסעיף 2 לטיוטת ההסכם השמינית, שם נזכרים לא פחות משני משרדי ממשלה צרפתיים וועדה בינמשרדית אחת שאישורם נדרש טרם שייכנס ההסכם לתוקפו, ואישורים כאלה - אין. אם לא די בכך, הרי שהטענה לכך שההסכם נכרת בדרך של קיבול הצעת המשיבים, ביום 31.7.12, נראית כטעונה הוכחה סבוכה עוד יותר בשים לב לכך שלכאורה דבר לא נעשה אף לשיטת המשיבים מאז אותו מועד ואז להיווצר ה"שמועה" בחודש נובמבר 2012, מצב שאינו אופייני כאשר שני צדדים סבורים כי נכרת ביניהם הסכם מחייב, ולמעשה - כאשר אפילו צד אחד סבור שנכרת בין הצדדים הסכם מחייב. מכאן, שבעוד שייתכן שהמבקשים ישכילו שנפלו פגמים בדרך ניהול המו"מ עמם (ואיני מחווה כל דעה בעניין זה), שאז ייתכן שיזכו בפיצוי כספי כלשהו, הרי שסיכוייהם לשכנע כי נכרת הסכם מחייב בין הצדדים נראים כנמוכים לעת הזו, וככאלה שוודאי לא מצדיקים צו כמבוקש.

            בנוסף, בשים לב לפרק הזמן של כחודשיים בין היוודע ה"שמועה" המבוססת לבין הגשת כתב התביעה והבקשה לסעדים זמניים, עולה התחושה כי המבקשים השתהו ולא פעלו בבהילות המאפיינת את מי שבאמת ובתמים נזקקים לסיועו הדחוף של בית המשפט עוד טרם בירור התובענה לגופה.

            מובן שכל הדברים האמורים עד הנה אך מתחזקים בשים לב לכך שלפנינו סכסוך של תושב ישראלי עם מדינה זרה (שהתושב הישראלי בחר בכוונת מכוון לנסות ולהתקשר עמה בהסכם). אף אם מדינה זרה זו אינה חסינה מפני תביעה עסקית, הרי שיש להישמר עד למאד בכבודה ובקיום כל הכללים הנדרשים ביחס אליה, טרם שיינתנו הכרעות שיפוטיות ולו זמניות שיש בהן כדי להכביד עליה. המקרה שלפנינו במובהק אינו מקרה המצדיק מתן צו מניעה זמני כמבוקש.

6.         נוכח כל האמור לעיל - הבקשה לסעד זמני נדחית, אף בלא שנמסרה עד הנה תגובתם העניינית של המשיבים. בנסיבות אלה אף אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח שבט תשע"ג, 29 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.